במעבר חד מזיכרון לזכר נופלים אמיצים ולוחמים,
מדינת ישראל בערב זה בת 60 שנה.
וזה מה שיפה בעיני,
יום שבו זוכרים את אלו שנהרגו כדי להגן על ביטחון מדינתנו הקטנטונת,
וביום למחרת לחגוג את זה שיש לנו מדינה, למרות שלא חסר צרות, גם לא חסר בשר וחומוס
למען האמת,
אף פעם לא הבנתי מה הקטע של כל האירועים לכבוד ה- 60 שנה (מספר גדול, עוד 10 שנים מעל חמישים, אבל למה דווקא עכשיו?) אבל העיקר שזה מסמל כמה שעם ישראל פה, חיי בועט והלילה גם יחגוג.
אז צריך איזה קטע לכבוד הא?
תקראו ביום שישי את הטור של יאיר לפיד, בטוח יהיה שם משהו גאוני שרק הוא חשב עליו.
טוב טוב,
אל תתעצבנו עליי יא ישראלים עקשניים (בלי סבלנות שרוצים הכל מהר)
על מה שעושה אותי שייך למקום הזה היו תקופות שרציתי להיות אזרח העולם, שחלומי היה לחיות חיי נדודים ולראות את עצמי כמי שאיננו שייך לא לעם ולא ללאום, אלא להיות בן אדם בלבד. למעשה, אפילו כתבתי על רצוני זה חיבור בכיתה ח`, שהיה אמור להיות בנושא עיסוק בחיים. בתגובה כתבה לי המורה שאזרח העולם הוא לא עיסוק....
ככל שהתבגרתי רעיונות ושאיפות אלה הלכו ודעכו יותר ויותר, ואילו היום אולי כבר פגו לגמרי, ולא בגלל האינדוקטרינציה הגסה והטיפשית של מערכת החינוך, אלא מתוך כך שהבנתי עד כמה המקום שאני נמצא בו חיוני לתחושה הטובה שלי- עד כמה אני בעצם מרגיש תחושת שייכות עמוקה ביותר למקום שלי. אינני מוציא מכלל אפשרות שבמהלך חיי אהיה פליט מבחירה או שלא מבחירה, אבל ברור לי לגמרי שאם איאלץ או אפילו אבחר להגר למדינה אחרת ולארץ אחרת, זה מה שאני אהיה- פליט. גם אם אקבל אזרחות זרה, לעולם לא אשתייך לשום מקום אחר.
התחושה הזו העמוקה למדי מפתיעה אותי, כי היא מהווה משקל נגד לשיקול הרציונלי שלי, שהיה כה חזק בשנות ילדותי, שבו אולי דווקא בגלל שניסו לחנך אותי להפך הגמור, לא הצלחתי להבין למה העובדה שנולדתי בארץ מסויימת, צריכה להוות שיקול דעת לראות את עצמי מחויב לה.
"הכי טוב לאדם איפה שהוא רגיל", כך אמר לי זקן אחד שהייתי מאושפז איתו, "אתה התרגלתי לבחוץ, אני התרגלתי לבפנים". היה זה אדם, שיכול היה מזמן כבר להתשחרר מהמחלקה הסגורה ובחר בעקשנות רבה להישאר בה על אף לחץ גדול מצד הצוות שהוא יעבור להוסטל, הוא ענה לשאלתי האם כדאי גם לי להישאר שם. כן, הוא צדק, וראיתי את זה גם כשטיילתי קצת בעולם.
לא, אין בי שום תחושה של פטריוטיות ולא של לאומיות. אינני חושב שהעם היהודי הוא נבחר בשום צורה, אני לא מעריץ את מדינת ישראל ולא חושב שהיא הכי טובה ומוצלחת בעולם. אין בי גאווה על היותי ישראלי ויהודי, לא בחרתי בכך ואילו הייתי צריך לבחור קשה לי להאמין שהייתי בוחר להיוולד כאן. להיפך, יש בי הרבה מאוד ביקורת קשה על מה שקורה כאן.
ואולם, זה המקום שלי ואליו אני שייך- כאן אני רגיל, ויהיה לי קשה מאוד להשתייך לכל מקום אחר על אף כל הבעיות. ישראל היא המקום היחידי בעולם שבו אני מכיר היטב את האנשים והתרבות ושולט בכל רבדי השפה- פה אני מבין את רוב הבדיחות. כאן אני יודע בדיוק מי נגד מי, ופחות או יותר למה אני יכול לצפות מהזולת לטובה או לרעה. כאן אני יודע איפה עובר הגבול, שאולי הייתי רוצה לפרוץ.
אז למרות הכל אני מניף את דגל ישראל פה ומאחל לכם חג שמח קצת מוקדם מהמותר. ימי זיכרון אינני אוהב, הייתי מעדיף ימי שכחה, אם כי היה נחמד לטייל בפארק הריק היום, שיתמלא בקרוב במנגליסטים.
-- מיכל מלם
חג עצמאות (60) שמייח =)