יש המון דעות לכאן ולכאן, תנו לי סתם לתת את הסיפור שלי
בתיכון לא הייתי תלמיד מבריק, כי הייתי עצלן ומפגר, הממוצע בגרויות שלי זה 67, ועשיתי 3 יחידות מתמטיקה,
תמיד העדפתי לעשות מה שעושה לי טוב, ולא מה שהמערכת דורשת (ציונים גבוהים).
במזל יש לי בכלל בגרות, קיבלתי 56 בספרות (שעם נכשל אין בגרות), רק בגלל שעזרתי למורה להכין את הספר סיפורים לשנה אחרי.הה
מאז התיכון המשכתי במה שמעניין אותי, ומה שאני אוהב (מחשבים ואבטחת מידע), והיום אני תכף בן 22, עובד במשרה מלאה עם רכב וכל המסביב, ועושה יותר משני ההורים שלי ביחד (והמצב בבית לא קשה, אפילו טוב מאד).
אני ממש לא מסכים עם התפיסה שצריך ללכת למגמה ראלית ולעשות את המקסימום, לחרוש ולהוציא ציונים, כי בסוף זה לא ממש משנה.
אני מסכים עם העובדה שצריך בגרות, כי בתרבות שאנחנו חיים בה, צריך בגרות.
אבל אני רק יגיד, שבשום ראיון עבודה שהייתי, לא שאלו אותי אם יש לי בגרות, או מה הממוצע שלי, ולאף אחד לא מפריע שאין לי תואר, ואני לא מתכוון ללמוד בשנים הקרובות.
אם אתם טובים במשהו, ואתם חושבים שאתם יכולים להצליח בזה, ולחיות בזה, לכו על זה עד הסוף.
לא משנה אם זה מחשבים, או מוסיקה או ציור או פוליטיקה.
לכל אחד יש כישרון במשהו, חשוב שתמצאו במה אתם טובים ותלכו עם זה עד הסוף.
בהצלחה בחיים
